"אנחנו עכשיו במסיבת מוות, ומה שמשפיע עליי כאדם משפיע עליי באמנות"
"אנחנו עכשיו במסיבת מוות, ומה שמשפיע עליי כאדם משפיע עליי באמנות"
הזמר והיוצר עמיר לב לא כתב שיר חדש אחד מאז 7 באוקטובר. "אני רואה את הילדים שאכלו את הזוועות, את המפונים בלי בית, ועכשיו הכמויות הבלתי נתפסות של אזרחים שנהרגים בעזה - אז מה יש לי לכתוב על עצמי?", הוא אומר לקראת צאת אלבומו הוותיק והמכונן "פעם בחיים", עתה בהקלטה חיה עם התזמורת האנדלוסית
האלבום השלישי של עמיר לב "פעם בחיים" נחשב לאחד האלבומים הבולטים והמצליחים שלו. בפברואר האחרון, 25 שנה אחרי שיצא, חזר לב לאלבום וחבר לתזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד למופע עם עיבודים ותיזמורים חדשים בבארבי. המפגש עם התזמורת והקהל הוליד ערב בלתי נשכח. הערב הוקלט ויצא בשבוע שעבר באלבום שיושק ב־23 במאי בבארבי במופע בליווי התזמורת והנגנים.
בעבר ציין לב (62), שתמיד חסרים לו שמש ועראק בשיריו. עכשיו את השמש שהוא מדבר עליה אפשר לשמוע בעיבודים החדשים שיצר יחד עם התזמורת שמביאה את הצלילים של יהדות ספרד וצפון אפריקה. "בשנים הראשונות בקריירה הושפעתי מאוד מהרוק הבריטי עם הגיטרות והדיסטורשנים אבל בהמשך הפריע לי שאין בי מספיק ישראליות, ומשם בא הדימוי של העראק והשמש - מה שאנחנו חיים פה. רציתי להיות יותר ישראלי ולחבר את עצמי לפה גם במוזיקה. החיבור לאנדלוסית הוא חלק מזה".
למה דווקא האנדלוסית?
"זה הרגיש לי הכי אני: גדלתי בחולון ושמעתי הרבה מוזיקה מזרחית כמו 'צלילי הכרם' וזוהר ארגוב. המוזיקה הערבית והמזרח־תיכונית זה איפה שאני חי וזה מה שמשך אותי. פגשתי את אלעד לוי, המנצח והמנהל המוזיקלי של האנדלוסית, והיתה אהבה ממבט ראשון. זו היתה אחת ההופעות המרגשות. גם הכל מסביב היה מרגש".
זה קשור למצב?
"הכל קשור למצב. אנחנו חיים בעולם משוגע, אנשים חטופים יושבים במנהרות, המדינה לא מצילה אותם, שחיתויות מימין ומשמאל, אנשים נהרגו במסיבת נובה, ובעזה נהרגו 40 אלף אזרחים. אנחנו עכשיו במסיבת מוות - מה שמשפיע עליי כאדם משפיע עליי באמנות".
מאז 7 באוקטובר לב לא כתב שירים. "אני לא יכול לכתוב כלום. מה שקורה הרבה יותר חזק ממילים. אני רק מתפלל בכל יום שיחזרו החטופים ושיפסיקו את המלחמה, יעשו הסדרים עם כולם ונחזור לחיים נורמליים. אני לא יודע מתי אחזור לכתוב, כשישתפר לי מצב הרוח או כשאהיה פחות מדוכא ואשכח קצת. צריך זמן. אני רואה את הילדים שאכלו את הזוועות, את המפונים בלי בית ועכשיו הכמויות הבלתי נתפסות של אזרחים שנהרגים שם בעזה - אז מה יש לי לכתוב על עצמי? כל מה שאכתוב על עצמי נראה לי כאילו אני אדם דפוק כרגע".
לחזור להופיע לב דווקא הצליח, אך כמו הרבה שירים אחרים גם שורות משיריו נטענו במשמעות חדשה. את השורה "אני אמות שם במרפסת באחד החגים" מתוך "כחול וירוק" הוא אפילו לא שר במופע. "מההתרגשות והריכוז היה לי בלק אאוט ולא שמתי לב שלא שרתי אותה - אבל הבלק אאוט בא כנראה ממקום עמוק", הוא אומר. "ב’עננים שחורים' אני שר 'עוד מעט תהיה מלחמה, עוד מעט החורף יתחיל', רק שהעניין הזה שעוד מעט תהיה מלחמה הוא מאז שנולדתי ב־1962, כל כמה שנים זה קורה; וב'ערב ראש השנה' אני שר 'פגשתי את השכן. זה הילד שלו נהרג' - אלה הם חיינו, חשבתי שזה לא יקרה והנה זה קורה שוב. כל דבר מקבל משמעות ולא משנה הדעה הפוליטית, לאף אחד לא מגניב עכשיו, אף אחד לא יכול לשכוח".
כשאני שואלת אותו מה הוא עשה בצבא, הוא משיב "לא סובל את השאלה הזאת, מה זה קשור לאמנות? תשאלי אותי 'מה עשית בשביל השלום', זה יותר טוב".
אז מה עשית בשביל השלום?
"אני חולם על השלום כל החיים ומשתדל לנסות לחבר. אני תמיד רואה את הצד האנושי באנשים, שזה מעל לכל דבר פוליטי, ובטח שאני לא מבדיל בין יהודי לערבי ומחנך את ילדיי שכולנו אותו דבר ובסוף השלום יבוא. זה לא הולך יחד עם פוליטיקה ועם 120 חברי כנסת שמסתכלים רק על עצמם ולא על האזרחים אבל בסוף זה יקרה. מהטמה גנדי האמין שבלי ירייה אחת הוא ישחרר את הודו וזה קרה".
אתה משתתף בהפגנות?
"מעט מאוד, כי כל דבר נהיה אלים. אחים לנשק הולכים לבני ברק לחרדים. מה יש לכם מהחרדים עכשיו? אני לא שונא חרדים ועכשיו זה בתחתית סדר העדיפויות. אנשים מתים פה! איפה שאני רואה שנאה אני לא הולך ובגלל זה קשה לי עם הפגנות. אני בעד השלום ובעד שיהיו בחירות ושדברים ישתנו, אבל אני לא מוצא כמעט אף מפלגה או הפגנה שאני יכול להזדהות איתן לגמרי. גם קשה לי עם המונח 'ביביסט'. זה אדם שלא חושב כמוני ושההתנגדות שלו לצד השני הרבה פעמים באה מתוך כאב וקיפוח, אז במקום ללכת ולקחת אותו אליך אתה קורא לו 'ביביסט'? גם ביבי לא קשור אצלי לשנאה, אני מת שהוא יעזוב אותנו בשקט אבל אני לא שונא אותו או את אשתו. אין בי שנאה".
שום דבר לא השתנה אצלך בקשר לשלום מאז 7 באוקטובר?
"למה ציפו אנשים שמאז שהתחיל הכיבוש אומרים ש'אין בעיה פלסטינית’? שזה לא יתפוצץ להם בפנים יום אחד? זה מה שקרה. התעלמנו ממיליונים של אנשים והם זועמים: עשו להם צרות, לקחו להם את העבודה, לא נתנו להם אדמות ועצמאות, הצבא התעלל בהם. מה חשבתם שיקרה? הטבח שקרה הוא נורא ואיום בעיניי ואני מזועזע ממנו. אבל היה ברור שזה יקרה. אז מה? נהרוג עכשיו 100 אלף איש? הרגנו אנשים שלא קשורים בטבח, ומעם שהיה ערכי פתאום אומרים פה ש'כל תינוק הוא גם מחבל בפוטנציה'".
לב, נשוי, אב לחמישה וסב לשניים, מתגורר בשנים האחרונות ביישוב כליל בגליל שם הוא מגדל עיזים ומייצר שמן זית. למרות החששות אחרי 7 באוקטובר הוא ומשפחתו לא שקלו לעזוב. "זה היה מפחיד לראות מה שעשו בקיבוצי העוטף, זו שואה, פחד מוות. אנחנו לבד ואין לנו מרחב מוגן אבל נשארנו. יש לנו חיות פה וזה גם עיקרון אצלנו שלא עוזבים את הבית שבנינו. בכל היישובים הדרוזיים והערביים, אפילו צפונית מאיתנו, אף אחד לא התפנה. אני לא מבין למה פינו אזרחים במקום להגן עליהם".
אתה מודאג מהמדינה שאתה משאיר לילדים ולנכדים שלך?
"בטח. אני מודאג ומקווה שזה ישתנה. שיחזרו למצב שהאנשים הם במקום הראשון ויעבדו בשבילם, שלא יהיה פה יקר וכל אחד יוכל לקנות דירה ולחיות בביטחון. במלחמה הזאת כולם אמרו 'בעזרת השם ננצח'. מסורת זה דבר מקסים ואני הכי בעד לדעת מאיפה באנו, אבל מה זה קשור ללכת למלחמה ולהגיד בעזרת השם ננצח? אני ממש מקווה שיהיה יותר טוב לילדים שלי, פחות מושחת, פחות משוגעים ויותר רגוע. אני מקווה שהחטופים יחזרו. אנחנו בימים של שיא המתח. זו טרגדיה אם זה לא יקרה, אני לא יודע מה אני אעשה עם עצמי אם גם את זה הם יחרבו".
